נהנינו מאוד מהטיול שלנו בבלארוס ב-2019, ולכן עלה הרעיון לחזור כעבור שנה. לנוח בחיק המשפחה מהחום המזרח-תיכוני שלנו ולראות את יופייה של בלארוס, ארץ הולדתנו.
באותה תקופה אף אחד עוד לא ידע בכלל שיהיו בחירות באוגוסט.
מיד אחרי סוף שנת הלימודים אשתי ובני טסו לנופש במינסק, ואני הייתי צריך לסיים לעבוד ולהצטרף אליהם באוגוסט. לכן רכשתי כרטיסים ל-7 באוגוסט
ב-7 באוגוסט, מוקדם בבוקר, הגעתי לבלארוס בטיסה מתל אביב למינסק. ב-7 וב-8 באוגוסט נפגשתי עם חברי הילדות שלי, ונסענו לים מינסק.
במהלך היום האינטרנט התחיל להתנתק. בצהריים עברנו לדירה שכורה ממש במרכז מינסק. בערב יצאנו לאכול באזור רחוב זיביצקאיה. במרכז העיר היו הרבה שוטרים. אחרי 20:00 התחילו לחסום מדרכות וכבישים. כך, בחיפוש אחר דרך הביתה, מצאנו את עצמנו לא רחוק ממלון "בלארוס". משם רואים את הסטלה, שבה התקיימו המחאות. ראינו איך משתמשים ברימוני הלם, איך אמבולנסים מגיעים שוב ושוב אל תוך הקהל. איכשהו, דרך מחסומי המשטרה, הגענו הביתה.
בבוקר הופתענו לשמוע בטלוויזיה על איזה 80% ללוקשנקו. איפשהו, איכשהו השגנו אינטרנט במרכז העיר. לפי הסרטונים ב-Telegram, האלימות של כוחות הביטחון חצתה כל גבול.
ראינו שבשדרות העצמאות עומד אוטובוס צהוב, ולידו ערימת מגנים עם הכיתוב "משטרה". חשבתי שתצא תמונה מעניינת, וצילמתי. מיד קפצו מהאוטובוס שבעה "שוטרי אומו״ן" (OMON), השתלטו עליי והתחילו להכות אותי ממש מול עיני אשתי, ואחר כך זרקו אותי לאוטובוס. הם התחילו לצעוק: "למה צילמת?" ניסיתי להסביר שזה צילום אמנותי, אבל הם צעקו בתגובה: "צילמת את האוטובוס כדי לתכנן התקפה!"
באוטובוס ישבו רק שני בחורים ממחוז ברסט; הם סתם באו למינסק לטייל, ואפילו היו להם כרטיסים חזרה. אחר כך ראיתי איך עוצרים אחרים באכזריות: קשרו להם את הידיים באזיקוני פלסטיק, ואת אחד מהם אפילו אזקו למעקה. הם התעללו בבחור שבלם עם האופניים ברגע הלא נכון. היכו אותו חזק, דרכו עליו, קשרו לו ידיים ורגליים. התחילו להאשים אותו שהוא מטמין סמים כלשהם. התרמיל שלו היה נעול במנעול קטן, ועל זה קיבל כמה מכות.
באוטובוס ישבתי עד 8 בערב. אחר כך היכו את העצורים והעבירו אותם לניידת עצורים. הם הביאו את הניידת והצמידו אותה לאוטובוס כך שמחלונות הבתים הסמוכים לא יראו מה עושים לנו. ב-9 באוגוסט ראיתי בעצמי מעצרים כאלה מהחלון. עכשיו אני יודע מה עושים שם לאנשים. אתה משלב ידיים מאחורי הגב ומתכופף, כך שהראש יהיה נמוך ככל האפשר. צועקים לך מתי לצאת. בדרך לניידת אתה עובר בין שני טורים של שוטרים: מכים אותך באלות על הרגליים ועל הבטן, נותנים לך ברך בסרעפת.
הביאו אותנו לתחנת המשטרה של רובע סובייטסקי. שם הורידו אותנו, שוב דרך "מסדרון האלות". העמידו 62 אנשים ליד גדר: הראש נשען על הגדר בגובה הבטן, הידיים על הראש או מעליו עם כפות הידיים החוצה, הרגליים ברוחב הכתפיים. דבר כזה ראיתי רק בכתבות פלילים בטלוויזיה, כשעוצרים פושעים מסוכנים. ובין הגדר לבינך מתוח על הקרקע תיל דוקרני. אם אתה מאבד שיווי משקל, אתה נופל על תיל הסכינים.
שני הקצינים הבכירים בתחנת המשטרה היו היחידים בלי מסכות. אחד מהם אפילו לבש חולצה לבנה חגיגית. הוא ניגש לבחור עם יד שבורה, תפס אותה במקום השבר, הטיח אותה בכל הכוח בגדר וצעק: "ידיים מעל הראש!"
בסביבות 11 בבוקר התחילו להגיע ניידות עצורים. קודם העמיסו את העצורים מרחוב סורגנובה. מתוך הניידת נשמעו מכות ואיומים. שוטרי אומו״ן חיפשו אנשים עם קעקועים, ארוכי שיער, עם סמלים על החולצות. נשמעו משפטים כמו: "אלה לא יגיעו לשם בחיים". אחר כך התחילו להעמיס אותנו.
שני לילות ושני ימים עברו עליי בכלא בז'ודינו, שם הכרתי בחורים נהדרים בתא, ואנחנו חברים עד היום. כמובן שלא היה נוח להיות 18 איש בתא עם ארבע מיטות קומותיים, אבל הסולידריות המלאה בינינו עזרה לנו להתמודד עם זה.
בערב, כשעדיין לא הבינו מה לעשות איתי, הסוהרים "איבדו" את דו״ח המעצר שלי, שלא חתמתי עליו, ויחד איתו גם את הדרכון הישראלי שלי. לכן, כשחלפו 72 שעות, לא נותרה להם ברירה אלא לשחרר אותי. במשך היומיים הבאים, תחת לחץ ציבורי, המשטר שחרר את כל העצורים, למרות הזמן שנותר להם לרצות לפי גזרי הדין.
