שחרור מז'ודינו

ב-13 באוגוסט התחילו להוציא את העצורים למשפטים. השופטים לא הקשיבו לאף אחד, רק הוציאו גזרי דין בסרט נע. העצורים קיבלו עונשים סטנדרטיים של מעצר על עבירה מנהלית, מ-5 עד 15 ימים. אבל אליי אף אחד לא הגיע. בינתיים הלכו ונגמרו 72 השעות שבמהלכן מותר לפי החוק להחזיק אדם במעצר.

קראתי לאחד הסוהרים ואמרתי: "תשמע, מה איתי? עוד שעתיים צריך לשחרר אותי, לפי החוק". הוא אומר: "איתך יש סיפור מוזר. איבדו את המסמכים שלך". ואז הבנתי שבקרוב אצא…

עכשיו הם רוצים להעמיד פנים שבכלל לא הייתי אצלם! כנראה הם חשבו שיש לי אזרחות כפולה, ישראלית ובלארוסית. במקרה כזה השלטונות בבלארוס יכולים לומר: "אנחנו לא יודעים כלום, זה אזרח בלארוס", ולעשות בי מה שהם רוצים. אבל יש לי רק אזרחות ישראלית: על הבלארוסית ויתרתי כבר ב-2001. פעם הצטערתי על זה, אבל עכשיו זה הציל אותי.

כשהתברר שמשחררים אותי, חבריי לתא כתבו לי רשימות מפורטות עם שמות המשפחה שלהם ומספרי הטלפון של קרוביהם. דרך פתח האוורור אפשר היה לדבר עם אסירים מתאים אחרים, וגם הם העבירו את הפרטים שלהם.

סיכמתי עם חבריי לתא שהם ימצאו זה את זה אחרי השחרור, דרך אינסטגרם.

המצאנו האשטאגים ייחודיים, שלפיהם אפשר יהיה למצוא אותנו אחר כך באינסטגרם. #PN27PN באותיות לטיניות הוא ההאשטאג של החבר'ה שהיו איתי בניידת העצורים (אבטוזק). ההאשטאג של התא שלנו בז'ודינו: #жодино26ожидайте ("ז'ודינו 26, המתינו"). מספר התא שלנו היה 26. ו"המתינו" היא המילה הכי מצחיקה ששמענו שם בכל פעם שביקשנו משהו.

חיכיתי לשחרור, אבל, כמו שחשדתי, הודיעו לי שהדרכון שלי אבד. יוצא שקודם השלטונות בבלארוס חטפו ישראלי, ואחר כך גנבו את הדרכון שלו.

לפני השחרור נאלצתי לחפש שעתיים את החפצים שלי בין החפצים של עצורים אחרים.

שישה חדרים, ובהם הרים של חפצים. טלפונים, שרוכים, נעליים, ערימות של כסף, כרטיסי אשראי… ומה שמפתיע: מצאתי את כרטיסי הבנק שלי ואת הכסף. הרבה שטרות במטבעות שונים.

במסדרונות הכלא הבחנתי בבחורה עם עיניים בוכיות, שעמדה עם הפנים לקיר והידיים מאחורי הגב. בלילה שלפני כן הכניסו בחורות לאחד התאים הסמוכים. התחלפתי במקומות עם כמה בחורים והגעתי אל הבחורה הזאת. התברר שהיא מרצה למתמטיקה באוניברסיטה הממלכתית של בלארוס, והיא סיפרה לי על התנאים במתקן המעצר ברחוב אוקרסטינה. הנה הסיפור שלה באתר august2020.info. עכשיו היא בטוחה באירופה, ואנחנו מתכתבים מדי פעם. מתישהו בטוח ניפגש.

הסתכלתי על אנשי הסגל של הכלא: עיניים אדומות, כל כך מותשים. כל הזמן שהייתי בתא הם רצו הלוך ושוב, חיפשו מישהו. בעצם, הם אלה שיושבים שם בכלא, לא אנחנו. ולאחד מאיתנו, כשיצאנו, אמר אחד מאנשי הסגל: "חבר'ה, אל תוותרו, אנחנו איתכם".

בסך הכול הייתי במעצר 78 שעות. שחררו אותי יחד עם העיתונאי הפולני.

מוציאים אותנו מחוץ לשערי הכלא. קצפר לידי. תפסתי אותו בכתף ואמרתי: "קצפר, חופש!". ואני רואה שהשגריר הפולני מחכה לו. ושגריר ישראלי? אין!

הופתעתי. לחבר'ה בתא אמרתי כל הזמן: אני מישראל, אצלנו יהפכו עולמות בשבילי. סיפרתי להם על נעמה יששכר, והם התפלאו איך כולם התגייסו בשביל בחורה אחת. אבל משגרירות ישראל אף אחד לא בא לקבל אותי.

עמדת השמירה בכניסה לכלא בז'ודינו

מחוץ לשערים חיכו לנו בערך 500 איש. אני יוצא, וכולם מושיטים אליי ידיים עם טלפונים. ועל המסך של כל אחד יש תמונה של אדם קרוב שנעלם.

כוחות הביטחון בבלארוס לא הודיעו לקרובי העצורים איפה יקיריהם נמצאים, לא תלו רשימות, והרבה בלארוסים עדיין לא יודעים איפה בני משפחתם. מידע כזה אוספים רק פעילי זכויות אדם, והשלטונות לא ממהרים לשתף איתם פעולה.

פגש אותי חבר לתא שהשתחרר לפני כן. קודם כול נסענו לאמא של הבחור עם הנכות. הרגענו אותה שהוא בסדר, ששמרנו עליו. אפילו רחצנו אותו: מהחום והמחנק בתא הוא קורע את העור שלו.

כמעט כל החבר'ה מהתא נפגשו אחר כך בבית קפה. ובשולחן הסמוך ישב מקסים זנאק. אמרנו שלום. הוא אמר אז: "כל אדם הגון צריך לעבור את ז'ודינו". ובכן, עכשיו הוא בז'ודינו. זה מגניב שאנשים כאלה הם הסלבריטאים, ולא איזה כוכבי פופ ריקים. אז כבר התחלתי לתת ראיונות, וגם אותי אנשים זיהו ברחוב ולחצו לי יד.

מפגש של חבריי לתא בבית הקפה וסילקי