הכלא בז'ודינו

רק עם ההגעה לבית המעצר (SIZO) בז'ודינו העצורים הצליחו לנשום לרווחה. אנשי הסגל של בית הכלא הזה, שנועד לעבריינים פליליים, התנהגו הרבה יותר בהגינות מאשר יחידת אומו״ן (OMON).

אנשי הסגל בז'ודינו לא היכו אותנו בכלל, לא חטפתי אף מכה. רצנו במסדרון ומצאנו את עצמנו בחצר פנימית קטנה, מכוסה מלמעלה בסורג. למעלה עמד סוהר. ושם, לראשונה מזה יממה, שמעתי קול אנושי, בלי צעקות ובלי קללות. הוא שאל אותנו: "חבר'ה, הכול בסדר, יש תלונות? עכשיו אביא דלי, אם מישהו צריך לשירותים. תחזיקו מעמד עוד חצי שעה ונחלק אתכם לתאים, שם יהיה לכם יותר רגוע". ואז כולם פשוט נשמו לרווחה.

חצר הטיולים בכלא בז'ודינו

הפתיע אותי שהרופא בכלא אפילו לא שאל איך אנחנו מרגישים. הוא נתן אספירין רק לבחורים שהיו להם חבורות על הפנים.

בתא שלי, שנועד ל-8 אנשים, ישבו 18 גברים. כולם משתתפי המחאות: את העבריינים הפליליים העבירו משם, וכנראה בחיפזון. העצורים מצאו בתא מחבוא, ובו סכיני גילוח וסכין מאולתרת. כדי לא להסתבך, הם הורידו אותם מיד באסלה.

התנאים בתא: תברואה ירודה, לכלוך. סוהר הביא לנו סמרטוט, ושטפנו את הרצפה כדי לישון עליה.

ביום הטמפרטורה בתא עלתה מעל 30 מעלות. העצורים הסכימו לשמור על היגיינה ושטפו את הגוף במים כמה פעמים ביום. על 18 אנשים היו ארבע מיטות קומותיים. כדי שכולם יוכלו לישון בלילה, הם שטפו את הרצפה ופרשו עליה שמיכות.

הייתה בינינו סולידריות מדהימה. בתא שלנו המבוגרים ביותר היינו אני ועוד גבר אחד, אנדריי בן ה-35. ניסינו לעזור לחבר'ה לארגן הכול. כבר בערב הראשון הטלנו גורל מי ישן איפה. שמונה קיבלו מיטות, השאר את הרצפה. בלילה הבא התחלפנו. אני הייתי הכי נמוך, הגובה שלי 1.70 מ', ולכן מיד התנדבתי לישון כל הזמן על השולחן, כדי שלאחרים יהיה יותר מקום.

לתא שלנו הגיע גם אותו נכה, ארטיום. רחצנו אותו כל יום כדי שלא יהיה לו חם: מהחום הוא גירד את עצמו עד זוב דם. דיברנו איתו כל הזמן, כדי שירגיש שהוא איתנו. נדמה לי שבכל חייו לא היו לו כל כך הרבה חברים…

בפעם הראשונה אכלנו בבוקר של 12 באוגוסט. ארטיום אכל הרבה מאוד, אולי זו השפעה של המחלה שלו. כדי שיהיה לו מספיק, כל הזמן אמרנו לסוהרים שאנחנו אחד יותר, והם הביאו מנה נוספת.

פיסלנו מלחם דמקה ושש-בש. דיברנו הרבה: על היסטוריה, על פילוסופיה. סיפרתי לחבר'ה צ'יזבטים מהצבא… היו שם המון אנשים חכמים מאוד. בתא הכרתי בלארוסים הגונים, אנשים ממקצועות שונים.

הכרתי גם עיתונאי פולני בשם קצפר. הוא פוליגלוט, יודע רוסית מצוין ועוד כמה שפות. דיברנו איתו על פילוסופיה, על תרבות… בתחנת המשטרה של רובע פרונזנסקי (RUVD) במינסק היכו אותו במיוחד קשה, רק משום שהוא פולני. "אתם, הפולנים, באתם להרוס לנו את המדינה. אתם שם באירופה כולכם הומואים, מתרו**מים. מה אתם נדחפים לכאן?", אמרו לו.

ביקשנו מהסוהר עיפרון. אסור, אבל נתנו לנו, וגם נייר. אני וקצפר רשמנו הכול בפירוט, כדי לא לשכוח. מצאנו מאחורי הרדיאטור כמה קרעי עיתונים, לפחות משהו לקרוא. השלמתי פערים בהיסטוריה של בלארוס בין 1998 ל-2020. דנו במה שהמדינות המערביות צריכות לעשות כדי לעזור לבלארוס. לפעמים שרנו שירי מחאה.

אחר כך, כבר בבית המעצר בז'ודינו, באו לתא לקחת את קצפר שני גברים עם תיקים. מאיפה, לא אמרו, אבל היה ברור שהם משירותי הביטחון. לקחו אותו לשיחה. אמרו לו שבעצם הבלארוסים אוהבים את הפולנים. שכנעו אותו לא לספר את מה שראה. אבל הוא ענה: "לא, אני אספר הכול!", והם החזירו אותו.

את העינויים האכזריים ביותר עברו דווקא אלה מחבריי לתא שבילו לילה בתחנת המשטרה של רובע פרונזנסקי.

אני עוד התלוננתי שעמדנו "עם התחת למעלה", והם שם שכבו על הרצפה, בעטו בהם והכריחו אותם לצעוק "לוקשנקו הוא הנשיא הכי טוב".

ב-13 באוגוסט התחילו להוציא את העצורים למשפטים. השופטים לא הקשיבו לאף אחד, רק הוציאו גזרי דין בסרט נע. העצורים קיבלו עונשים סטנדרטיים של מעצר על עבירה מנהלית, מ-5 עד 15 ימים. אחד העצורים קיבל נזיפה מהשופטת על כך שדיבר איתה בבלארוסית...

המשפטים התקיימו ממש מעבר לפינה. פונים ימינה, מקבלים 10 ימים; שמאלה, 5. רק אותי ואת הפולני לא שפטו.

בינתיים הלכו ונגמרו 72 השעות שבמהלכן מותר לפי החוק להחזיק אדם במעצר.

הבא >