16 שעות בתחנת המשטרה
לידי עמד בחור שכף היד שלו התנפחה כל כך, שראו בעין בלתי מזוינת שהיא שבורה. לידי היה גם גבר עם פצע קרע בכתף.
האשימו אותנו שבגדנו במולדת ושמשלמים לנו: 150 יורו, 150 דולר, נקבו בסכומים שונים. שאלו מי נולד אחרי 1994. כמה בחורים ענו, והם: "את החוקה של 1994 בכלל לא הכרת, אז למה אתה רוצה אותה?" "יש לנו מדינה טובה, חצי עיר כבר הרסתם היום". מדי פעם היכו באלות את הבחורים שהסתובבו לאחור. כמות הקללות שם הייתה מעבר לכל גבול.
התחילו לרשום את החפצים שלנו. השתדלתי להיות האחרון. אולי זה לא כל כך יפה מצדי, אבל מיד הבנתי שגם אם ירביצו, אצלי זה כבר לא יהיה כמו אצל הראשון.
לפני המדרגות של הכניסה לחצר הפנימית העמידו שולחנות תלמידים, ומאחוריהם ישבו שוטרות ורשמו את החפצים של העצורים. ביקשתי מהשוטרת סבטלנה ניקיטינה מתחנת המשטרה הרובעית (RUVD) להודיע על המעצר שלי לשגרירות ישראל, וקיבלתי סירוב גס. ביקשתי גם להשאיר לי את מסכת הפנים נגד קורונה. אחרי כמה שניות של מחשבה היא אסרה גם את זה, וכך חשפה אותי לסכנה להידבק בקורונה.
היה לי מזל: הגעתי כמה ימים קודם לכן, וכל הכסף בארנק שלי היה במטבע זר. ולפי הכללים הם צריכים לרשום כל שטר. בעיקרון הם יכלו לעשות ממני את מושך החוטים, אבל אני לא פולני, וכנראה זה מה שעצר אותם. חצי שעה רשמו את החפצים שלי; כל השאר עמדו באותה תנוחה ליד גדר אחרת, ואני נחתי. אבל בזמן הזה ראיתי הרבה.
תחנת המשטרה של רובע סובייטסקי במינסק
שני הקצינים הבכירים בתחנת המשטרה היו היחידים בלי מסכות. אחד מהם אפילו לבש חולצה לבנה חגיגית. הוא ניגש לבחור עם היד השבורה, תפס אותה במקום השבר, הטיח אותה בכל הכוח בגדר וצעק: "ידיים מעל הראש!" מאוחר יותר כמה עדים איתרו וזיהו את השוטר הזה: לוטננט-קולונל טימור בוריסוביץ' קסל, סגן מפקד תחנת המשטרה של רובע סובייטסקי.
אחר כך העבירו את העצורים לחצר הפנימית של תחנת המשטרה, ושם הכריחו אותם לעמוד עם הידיים מאחורי הגב, רכונים נמוך מעל תיל דוקרני. התיל היה פרוש על הקרקע כך שכל מכה יכלה להפיל אדם על הדוקרנים. והכו על כל תנועה קטנה.
כך נראים החצר הפנימית הזאת והגדר הזאת.
אתה עומד ליד הגדר בתנוחה לא נוחה, ולפניך על הקרקע תיל דוקרני. אם תתחיל ליפול, תיפול עליו עם הפנים. פחדנו לזוז. על ניסיון להזיז רגל רדומה חטפת מכות באלה. תודה לאל, אצלנו אף אחד לא נפל.
אחד השוטרים, ענק, היה עם קסדה ומסכה, כך שאי אפשר היה לזהות אותו. הוא צעק על אנשים להוריד את הראש עוד יותר והיכה כל אחד. ראיתי אותו מתקרב והשתדלתי להוריד את הראש כמה שיותר נמוך. קיוויתי שלפחות לא ייגע בי, אבל לא, הוא היכה אותי בכל זאת.
על זה אמרתי לו שאני אזרח ישראל ודורש שיודיעו עליי לשגרירות. הוא צעק: "אה, אתה אזרח ישראל!" והכה אותי באלה בבטן. אילו שתקתי, לא הייתי חוטף את המכה הזאת. ואחר כך הוא פנה לחבריו לעבודה ואמר: "תראו, יש לנו פה אזרח ישראל! באו לכאן להרוס לנו את המדינה!"
אחד הנפגעים סבור שזה היה מפקד תחנת המשטרה של רובע סובייטסקי, קולונל סרגיי קלינניק.
בחצר תחנת המשטרה אמרו לנו: "אתם נמצאים במתקן סגור. אם משהו קורה, אנחנו יורים להרוג".
הנפגעים הצליחו לזהות גם את המייג'ור מרינה ספונובה מתחנת המשטרה של רובע סובייטסקי. היא השתתפה בעינויים בחצר הפנימית של התחנה. היא קראה לעצורים בקול צרוד וצפצפני, שהצחיק את החבר'ה אפילו במצב כזה.
כך עמדנו עד 4 לפנות בוקר. בערך פעם בשעתיים נתנו לנו בקבוק מים אחד לכולם. יצא שאני לא יכול לשתות כמה שאני רוצה, כי למישהו אחר לא יישאר. לכן ויתרתי על התור שלי: קודם כול, כדי שיישאר יותר לאחרים, ושנית, כדי לא להצטרך לשירותים.
כשלקחו את העצורים לשירותים בליווי שוטר, התחיל משחק של שוטר טוב ושוטר רע.
מי שלוקח אותך לשירותים מתחיל לדבר איתך בנימוס, לשאול למי להתקשר ולהודיע על המעצר. כאילו הוא הטוב ומוכן לעזור. ביקשתי מהשוטר המלווה: "תתקשר לשגרירות, בבקשה". הוא ענה לי: "בטח, אנחנו הרי חייבים לעשות את זה לפי החוק". אז התרגשתי כל כך שאמרתי לו: "אני אשים בכותל פתק בשבילך ובשביל המשפחה שלך". אבל הוא לא התקשר לאף אחד, זה היה רק משחק. הבנתי שמתחילה אצלי "תסמונת שטוקהולם" כלפיו, וגירשתי מעצמי את המחשבות האלה.
מחצר תחנת המשטרה שמענו פיצוצים וקולות ירי ליד סופרמרקט ריגה הסמוך. שם היה אחד ממוקדי המחאה בלילה שבין 10 ל-11 באוגוסט. שמענו משם פיצוצים וצרורות ירי.
הדוד שלי, מייג'ור, עבד בתחנת המשטרה של רובע סובייטסקי לפני 20 שנה, ובן דודו היה מפקד התחנה. אמרתי לשוטר: הנה, אלה קרובי משפחה שלי. הוא ענה: "אז זאת הייתה ברית המועצות, אז היו זמנים אמיתיים". בחור, נולדת בשנות ה-90, אין לך בכלל מושג מה זאת ברית המועצות. עד כדי כך שטפו להם שם את המוח.
אחר כך לקחו אותי הצידה והאירו בפנס על איזה דו״ח מודפס. "ועל מה אני חותם, תסביר לי?" "על זה שהתנגדת לשוטרים כשניסו לברר את זהותך." "על דבר כזה אני לא אחתום." הוא שלח אותי לעזאזל והחזיר אותי לשורה.
לפני עלות השחר הטמפרטורה ירדה ל-10 מעלות, אבל העצורים המשיכו לעמוד בחצר.
הייתי רק בחולצת טריקו ובמכנסי ג'ינס קצרים עד הברך. הטמפרטורה ירדה, והיה לי נורא קר. אחר כך הרשו לנו לשבת על האספלט, עם הידיים מאחורי הראש. אבל כשאתה יושב על אספלט קר ב-10 מעלות, נהיה לך עוד יותר קר.
אני גבר, עברתי דברים שונים בחיים, אני יכול להתמודד עם מצבים כאלה. אבל איתנו עמדה אישה בת 51, נטליה, ועשתה בדיוק את מה שאנחנו עשינו… אני לא יודע איך היא עמדה בזה…
חיכינו לשחר כמו לביאת המשיח. לכולנו היה נורא קר.
איתנו בחצר היה בחור עם מוגבלות שכלית, נכה מקבוצה שנייה, שהתנהג "כמו ילד בן שש".
כשציוו עליו להרים ידיים, הוא חייך ואמר: "לא ארים, אני עייף, אני לא יכול לעמוד ככה יותר". על זה היכו אותו באלות והענישו אותו עוד יותר מאיתנו. כולם מסביב הבינו שהוא לא בריא ושבגלל זה הוא מתנהג כך. למה השוטרים לא הבינו את זה, זו בשבילי חידה.
אחר כך יצאה השמש והתחילה לחמם, איזו שמחה זו הייתה! הרשו לנו שוב לשבת על האספלט, אפילו להישען על הידיים, אבל ציוו להסתכל רק קדימה. נרגענו. אבל הבחור הזה, ארטיום… הוא כל הזמן הסתובב וחייך, כאילו נקלע לאיזו הרפתקה. ואז, על אי-הציות שלו, הם הענישו את כולנו. הכריחו אותנו לקום שוב, רכונים, והחזיקו אותנו ככה שעה. עונש קולקטיבי על כך שנכה לא ציית להם.
כשהייתי בחצר, שמעתי איך בבניין תחנת המשטרה מענים אנשים שנעצרו באותו לילה ליד סופרמרקט ריגה, שם הם ניסו לבנות מתרסים.
שמעתי צרחות מחרידות ומכות, חבטות עמומות כאלה של אלה בגוף. על האנשים האלה שוטרי אומו״ן (OMON) פרקו את כל הזעם שלהם, וכנראה זה מה שהציל אותנו מעינויים אכזריים יותר.
על פי ממצאי החקירה, מפקד תחנת המשטרה של רובע סובייטסקי סרגיי קלינניק, סגנו טימור קסל, והפקחיות של התחנה מרינה ספונובה וסבטלנה ניקיטינה חשודים בפשעים נגד האנושות (עינויים, מכות, איומים על חיים ובריאות, מניעת שינה, מזון ומים, אי-שמירה על כללי התברואה בזמן המגפה).
